סיפור קצר של סתיו, (למי שהתגעגע):
אחר צהריים רגיל באמצע השבוע. אשתי הלכה לפגוש חברות ואני לבד בבית. בחוץ כבר קריר, ואני חושב אולי לצאת לסיבוב בחוץ, לפני שהשמש שוקעת ומחשיכה את העולם. לובש סוודר מעל החולצה, שלא נצטנן חס וחלילה, ולוקח מטרייה, שיהיה…
יוצא החוצה, והרוח מכה בי. היא לא מאוד חזקה, אבל היא קרירה ומפתיעה אחרי הקיץ הארוך והחם. אני נותן לעצמי כמה דקות לנשום אותה עמוק, נותן לה קצת לפרוע לי את השיער (מה שנשאר ממנו) ומרגיש קצת כמו ילד – מלא אנרגיות והתלהבות, מתחשק לי כמעט לרוץ ברחובות ולצעוק בשמחה.
והנה, מרחוק, עולים הקולות האלה – צחוק וצהלות של ילדים. אני הולך בכיוון הקולות ומוצא חבורה של ילדים קטנים, בנים שובבים ונלהבים, שמגלגלים בקבוק פלסטיק במדרגות ונהנים לראות איך הרוח מעיפה אותו למטה במהירות גדולה. הם רצים אחריו ומנסים לתפוס אותו, ואז הם מנסים לתפוס אחד את השני, והם עולים ויורדים במדרגות והרוח דוחפת אותם לכאן ולכאן. והם צוחקים. והם שמחים.
עוד מעט החורף ישתלט ויהפוך הכול לקצת יותר קודר ועגמומי, אבל הסתיו… אח, הסתיו… איזו אווירה נפלאה הוא מביא אלינו בכל שנה מחדש. יש למה לצפות גם בשנה הבאה…