רוחות של צחוק

סיפור קצר של סתיו, למי שהתגעגע:

אחר צהריים רגיל באמצע השבוע. אשתי הלכה לפגוש חברות ואני לבד בבית. בחוץ כבר קריר, ואני חושב אולי לצאת לסיבוב בחוץ, לפני שהשמש שוקעת ומחשיכה את העולם. לובש סוודר מעל החולצה, שלא נצטנן חס וחלילה, ולוקח מטרייה, שיהיה…

יוצא החוצה, והרוח מכה בי. היא לא מאוד חזקה, אבל היא קרירה ומפתיעה אחרי הקיץ הארוך והחם. אני נותן לעצמי כמה דקות לנשום אותה עמוק, נותן לה קצת לפרוע לי את השיער (מה שנשאר ממנו) ומרגיש קצת כמו ילד – מלא אנרגיות והתלהבות, מתחשק לי כמעט לרוץ ברחובות ולצעוק בשמחה.

והנה, מרחוק, עולים הקולות האלה – צחוק וצהלות של ילדים. אני הולך בכיוון הקולות ומוצא חבורה של ילדים קטנים, בנים שובבים ונלהבים, שמגלגלים בקבוק פלסטיק במדרגות ונהנים לראות איך הרוח מעיפה אותו למטה במהירות גדולה. הם רצים אחריו ומנסים לתפוס אותו, ואז הם מנסים לתפוס אחד את השני, והם עולים ויורדים במדרגות והרוח דוחפת אותם לכאן ולכאן. והם צוחקים. והם שמחים.

עוד מעט החורף ישתלט ויהפוך הכול לקצת יותר קודר ועגמומי, אבל הסתיו… אח, הסתיו… איזו אווירה נפלאה הוא מביא אלינו בכל שנה מחדש. יש למה לצפות גם בשנה הבאה…

פוסטים קשורים

נשארים בארץ – וחוסכים

לי ולאשתי היו כמה תכנונים לטיולים בחו"ל שכרגע מוקפאים לגמרי. היא חולמת כבר הרבה זמן על טיול לקמבודיה ווייטנאם ואני

על קצה הלשון

עד יום מותה אימא שלי תמיד הייתה מתפארת באהבה שלי לקריאה. היא תמיד הזכירה לי איך מהרגע הראשון שלמדתי לקרוא,

אבולוציה מהירה

ביום שבת נפגשתי עם הנכד שלי שהשתחרר מהצבא לפני כמה חודשים, והשיחה איתו הכניסה אותי מצד אחד לדכדוך ומצד שני

לטיול (לא) יצאנו

אם יש דבר אחד שבאמת חסר לי בכל הסגר הזה, זה הטיולים בטבע. לחו"ל אי אפשר לטוס, שמבחינתי זה לא

החיים הטובים בקבוצת הסיכון

מאז שהקורונה פרצה לחיינו, הכול השתנה. 80 שנים של חיים בעולם הזה, עם כל התהפוכות והשינויים שעברו עליו, לא הכינו

על המזח

דייג זה תחביב ישן שלי, אבל אני אף פעם לא ממש מצליח להתמיד בו. זה תחביב שדורש הרבה שעות פנויות

שתפו:

צרו קשר