מאז שהקורונה פרצה לחיינו, הכול השתנה. 80 שנים של חיים בעולם הזה, עם כל התהפוכות והשינויים שעברו עליו, לא הכינו אותי למצב המוזר הזה שאנחנו נמצאים בו. פתאום כל מה שנראה לנו לגמרי מובן מאליו הפך לזיכרון רחוק שמעורר המון געגוע – ארוחה משפחתית, טיול בחו"ל, ביקור במוזיאון, נסיעה באוטובוס – הכול נהיה מסובך במקרה הטוב ובלתי אפשרי במקרה הרע.
הרבה מהחברים שלי כבר נראים לי די מיואשים. תקופות ארוכות בלי לפגוש את הנכדים, הרצאות וחוגים שהתבטלו, תוכניות שלא יכולות לצאת לפועל (והרי לא נשאר לנו המון זמן להגשים אותן…) והרבה חששות ודאגות – זה בטח לא משהו שמשפר את החיים, נכון?
למזלי המחלה הארורה הזאת עדיין לא הגיעה לסביבה הקרובה שלי, ואני אמנם יודע על כמה בני גילי שחלו ואפילו על כאלו שסיימו את חייהם, אבל אליי ולחברים שלי זה לא הגיע. אני חושב שזה בגלל שאנחנו מאוד מקפידים להישמר, ולא בהכרח בזה שאנחנו מסתגרים ומתבודדים, אלא בעיקר בשמירה על ההנחיות הבסיסיות ביותר. אני ממש מקווה שככה זה יישאר גם בהמשך.
ולמרות כל מה שכתבתי קודם, אני מבקש בשמי ובשם חבריי שלא תרחמו עלינו. אמנם אנחנו בקבוצת הסיכון, ואמנם אנחנו חווים הרבה קשיים עכשיו, אבל אנחנו עדיין יכולים ורוצים לחיות טוב. רובנו כבר התרגלנו לזום ואנחנו גם מנסים להיפגש כמה שיותר, בתחומי המותר כמובן, ולהמשיך בשגרה שלנו כמה שאפשר. ובנימה מבודחת, לפעמים אנחנו משתעשעים במחשבה שאותנו לפחות לא יכולים להוציא לחל"ת (:
ככל הנראה המחלה הזאת תיעלם יום אחד, ככה כמו שהיא הופיעה והפכה לנו את החיים היא גם תיעלם פתאום ואז נצטרך שוב להתרגל מחדש. אז כמה השתנינו בגלל החוויה הזאת? האם נשכח ונמשיך הלאה או שנלמד מזה משהו? ואיך ייראה העתיד?
מי יודע? העיקר הבריאות!